4. בורא-עולם: המשתתף ה-18 באח הגדול
כולם מדברים עליו, כולם נמצאים איתו במערכת יחסים כזו או אחרת (אם זו אהבה, אכזבה, או ביקורת), כולם מדברים ועושים דברים לשמו, בשמו, או לעמו. אנחנו מדברות כמובן על המשתתף ה-18 בבית האח הגדול – בורא עולם. כשנמצאים בקבוצה ורוצים להבין את התהליך, צריך ללמוד להקשיב למה שעולה מתוך הקבוצה עצמה: מה מעסיק את האנשים, אילו ביטויים חוזרים ועולים, מהי השפה, מהם הנושאים או התמות שנמצאים על פני השטח ומובילים לעומק היחסים והרגשות בין האנשים. במקרה של "האח הגדול 4" זה ברור מאד, כמעט זועק לשמיים: השם "בורא עולם" נמצא בכל שיחה, בכל רעיון או ויכוח, ברגעי המריבה וברגעי החסד בין אנשים. כמעט ניתן לחשוב שמעבר ל-17 דיירים וכלב אחד, יש שם משתתף נוסף, המשתתף ה-18, זה שהכל בזכותו וידו בכל. רק אתמול, שמענו את המשתתפים מזכירים אותו בכל שיחה כמעט. בהמשך לשיר של סער, ברי הודתה בבורותה ("אני מודה לבורא עולם שלא הבנתי..."), יוסי הודה לו כשהוכתר כבובת האגרוף העתידית של ארץ נהדרת ("אני מודה לבורא עולם שנתן לי את החן והחיוך..."), וכשקותי יצא מ"התקף אדיפוס" שלו, הוא דיבר על ההכוונה האלוהית בחיים. אם רק היו סופרים, היו רואים שבכל שעה הוא מוזכר כמה וכמה פעמים, אם בגירסה החילונית או הדתית שלו. כאן הבורא הוא הבורר, והוא דמות סמכות עליונה. באופן פסיכולוגי, "דמות סמכות" עבורנו יכולה להיות אמא או אבא, ובהמשך החיים, מורה, מפקד, מנהל, מטפל או מנחה קבוצה, או המערכת החברתית כולה. אם בעונות קודמות, האח הגדול שימש כבר מההתחלה כדמות סמכות, אליה באים לשתף, לבקש, להתחנחן, להתלונן, לטעון לקיפוח, ללכלך על אחרים, ולפתוח את הלב – הרי שבעונה הזאת משום מה זה עדיין לא קורה. נדמה שדמות האח כסמכות התערערה מעט, ועכשיו אנחנו רואים פה דמות סמכות אחרת שאיתה באים במשא-ומתן. מעין סמכות-עוקפת-דמות-סמכות. מישהו עליון יותר, שבורא את העולם. ועם זה קשה מאד להתווכח... רונית מספרת שמניסיונה בהעברת תהליכים בקבוצות במגזר החרדי, לעיתים בורא עולם משמש כמעט כמו מנחה-שותף בקבוצה (קוֹ-מנחה). כשהסטודנטיות שלומדות אצלה בקורס הנחיית קבוצות נתקלות בקונפליקט בקבוצה, בקושי, או ברגש קיצוני – הן מביאות ישר את בורא-עולם לעזרה. "השם יעזור", "זה רצון השם". וזה בהחלט יכול להיות נכון, אבל זה לא במקום לפתור קונפליקט בקבוצה, או להתמודד עם הרגש ולהכיל אותו. זה טריקי מאד, ולפעמים אפילו משתמשים בשמו ולשמו, כמנגנון הגנה שישמור על האדם; שישמור מפני חשיפה ופגיעות, מפני קירבה מאיימת, מפני הפגנת חולשה והססנות, ומפני פגיעה רגשית. הרבה פעמים היא אומרת לסטודנטיות, שהן שולפות את קלף הבורא בכל פעם שהן רוצות לברוח ממשהו מאיים. אל תבינו אותנו לא נכון – שתינו נמצאות ביחסים טובים עם בורא עולם, ולכל אחת מאיתנו קשר מיוחד איתו בדרכה, כולל נרות בשבת ושיחות אישיות צפופות... אבל אנחנו באמת לא חושבות שצריך לנצל אותו לשם שליטה באחרים, לפגיעה או העלבה בהם, או לפיצוי על חוסר-שכל, או כשל מהותי ביחסי אנוש... וכאן אנחנו טוענות: במקרה של הקבוצה הזאת, "אבא" הבורא, משמש לא רק כתמיכה אישית, אלא כמנגנון הגנה, ואולי אפילו משמש ליצירת תחושה של "הגנה מאנית". מלאני קליין טענה כי ישנם מנגנוני הגנה המסייעים לתינוק להתמודד עם החרדות הנובעות מהתלות הגדולה באמו, תחושה שהיא מאיימת מדי עבורו. הוא משתמש בהגנה מאנית, בה הוא מכחיש את התלות באם וחווה היעדר צורך כלשהו באדם אחר. יכול להיות שחלק מהמשתתפים, בעיקר ברי וזיוה, משתמשים בבורא עולם כמעט כהגנה מאנית: אני לא באמת צריכה אף אחד מכם, יש לי "אותו". ובכל פעם שאני חווה כעס, קושי, או תסכול על תלות אפשרית כלשהי שמתקרבת מהמטבח (וזה מעצבן אותי שאני צריכה להיות תלויה בכם... אם זה היה תלוי בי, הייתי כאן לבד, מפרידה צלחות ומכסה טפחיים), אז אני נזכרת שיש לי את התמיכה האולטימטיבית, את בורא עולם, והרי אני לא צריכה אף אחד חוץ ממנו. אז אפשר לומר שברי "שומרת נגיעה". האמנם? הרי היא לא בוחלת להיות במגע מילולי (אם כי רק בדרך שמתאימה לה, ורק עד הרגע שבו עונים לה), להתגושש, לתקוף, להעליב. וכל מי שמתקרב אליה ו"נוגע", בסוף גם חוטף: יוסי ששמר עליה בוקר שלם והתרוצץ בין החדרים כמו סנג'ר ממושמע, חטף ממנה מתחת לחגורה - ואת הצעקות שמענו עד הבית; קותי ודודו שעשו איתה קידוש ושרו איתה מזמורים, נכנסו לעונג שבת מפוקפק ונקלעו ל"תאונת דרכים" עם זיוה. נראה לנו שהיא שומרת נגיעה כשזה מתאים לאינטרסים שלה, ושהיא נוגעת מהר מדי וחזק מדי כשזה מתאים לה. היא מאד מרוכזת בעצמה, וכשמישהו מנסה לגעת בה – אך אבוי... מנגנוני הגנה הם האמצעים בהם אנו משתמשים על מנת שתכנים בעייתיים, כאובים ומפחידים, יישמרו מחוץ לתודעה. הם נועדו לסייע לנו לתפקד בעולם כך שנוכל לפעול יחסית באורח מאוזן מבלי להיגרר אחרי כאבינו (ענת לוי-פיאמנטה, 1999). אבל המשימה הזאת היא קשה במיוחד כשנמצאים במקום כמו בית האח, בו התודעה מלאה כל הזמן בתכנים מאיימים שכאלו, הכוללים מפגש עם האחר ומפגש עם עצמי, באופן יומיומי. ושם הם דורשים ניהול רגיש ואחר. אז האם ברי תמשיך לפזר עשן עם בורא עולם, או שמשהו יוכל לגעת בה? האם בורא עולם יעזור לזיוה להיות יותר רגועה? מתי יגיע הפיצוץ הבלתי-נמנע בין ברי לזיוה, והאם הבורא ישכין שלום-בית? לאלוהים פתרונים. והאח הגדול - הוא יצטרך לבלוע את גאוותו אל מול האחד והיחיד, ולהמשיך לשמש כסמכות זוטרה בלבד. ומה הכלב וולטר היה אומר על זה: כשיש בעיה אני לא הולך לאח, אני הולך ישר ל"אבא". במיוחד כשאין אוכל בקערה שלי. צפייה מודרכת: עד ה"משמרת" הבאה שימו לב: כמה פעמים עולה שמו של "בורא עולם" באינטראקציות בין הדיירים? האם זה קורה בעיקר בתוך קונפליקטים, ויכוחים, או לאחר רגעי קרבה מסוימים? על מה הדיירים בעצם מנסים להגן? מקורות: פסיכולוגיה מדוברת / ענת לוי-פיאמנטה, 1999. הוצאת מודן.
1 Comment
|
בלוג בלי בושה:
|